נדה כ״ז ב:י״ד-ט״ו

14 רש"י פתח ↗

כעין שהזריעה - כלומר דנימוח כזרע:

14 רש"י על ויקרא פתח ↗

כי תזריע. לְרַבּוֹת שֶׁאֲפִלּוּ יְלָדַתּוּ מָחוּי — שֶׁנִּמְחָה וְנַעֲשָׂה כְּעֵין זֶרַע — אִמּוֹ טְמֵאָה לֵידָה נדה כ"ז:

14 תורה תמימה על התורה פתח ↗

כי תזריע וילדה. הפילה שליא טמאה לידה, דאמר קרא אשה כי תזריע וילדה, מלמד שאפילו לא ילדה אלא כעין שהזריעה טמאה לידה גר"ל אפילו נמחה כזרע. וצ"ל דאיירי שנמחה לאחר שנברא ולד, דאי מתחלת ברייתו נמחה הלא דרשינן בפסוק הסמוך מי שאינו ראוי לברית שמונה או לבריית נשמה אין אמו טמאה לידה, כפי שיתבאר שם. וטעם הדיוק משום דלשון תזריע מיותר הוא, דהיה אפשר לכתוב כי תלד. ועיין בתוס' נדה י"ח א' דאע"פ שמלשון תזריע דרשינן בסמוך לענין יוצא דופן, אפ"ה תרתי ש"מ, יעו"ש. .נדה כ"ז ב'

15 רש"י פתח ↗

שטרפוהו - כמו חולין סד. ביצים טרופות בקערה. שמחקוהו ובלבלוהו:

15 רש״ש פתח ↗

רש"י ד"ה שטרפוהו. כמו ביצים כו'. כצ"ל:

15 ר"ש משאנץ על משנה אהלות פתח ↗

אפר שרופים. בני אדם שנשרפו ונעשו אפר. ובפלוגתא דרבי אליעזר ורבנן פליגי רבי יוחנן ור"ל פרק המפלת דכ"ז ע"ב ע"ש גבי שטרפוהו מימיו ומיהו כי מעיינת בה שפיר אפילו רבי יוחנן כרבנן סבירא ליה כדפרישית לעיל:

1 אָמַר הָהוּא סָבָא לְרַבִּי אַמֵּי: אַסְבְּרַהּ לָךְ טַעְמָא דְּרַבִּי יוֹחָנָן, דְּאָמַר קְרָא: ״אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר וְגוֹ׳״, אֲפִילּוּ לֹא יָלְדָה אֶלָּא כְּעֵין שֶׁהִזְרִיעָה — טְמֵאָה לֵידָה.

2 רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: שָׁפִיר שֶׁטְּרָפוּהוּ בְּמֵימָיו — נַעֲשֶׂה כְּמֵת שֶׁנִּתְבַּלְבְּלָה צוּרָתוֹ.

14 רמב"ן על ויקרא פתח ↗

כָּתַב רַשִׁ"י רש"י על ויקרא י"ב:ב' כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה לְרַבּוֹת יְלָדַתּוּ מָחוּי שֶׁנִּמְחָה וְנַעֲשָׂה כְּעֵין זֶרַע, אִמּוֹ טְמֵאָה לֵדָה. וּפֵרוּשׁ הָעִנְיָן שֶׁנּוֹצַר הַוָּלָד בְּצוּרַת אָדָם וְאַחַר כָּךְ נִמּוֹחַ, שֶׁכָּל מִי שֶׁאֵין בּוֹ מִצּוּרַת אָדָם אֵינוֹ וָלָד, וְכָל מִי שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לִבְרִיַּת נְשָׁמָה אֵינוֹ וָלָד, אֲבָל בִּשְׁעַת הַלֵּדָה אֲפִלּוּ מָחוּי מְטַמֵּא אִם אָנוּ מַכִּירִין צוּרָתוֹ, כְּגוֹן שָׁפִיר מְרֻקָּם טְמֵאָה וַדַּאי, וְאִם לָאו בְּסָפֵק, וְזֶהוּ רִבּוּי שֶׁל מִקְרָא זֶה כְּדִבְרֵי רַבּוֹתֵינוּ נדה כז. וּבְמַשְׁמָעוּתוֹ אָמְרוּ שם לא "אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ" אִשָּׁה מַזְרַעַת תְּחִלָּה - יוֹלֶדֶת זָכָר. וְאֵין כַּוָּנָתָם שֶׁיֵּעָשֶׂה הַוָּלָד מִזֶּרַע הָאִשָּׁה, כִּי הָאִשָּׁה אע"פ שֶׁיֵּשׁ לָהּ בֵּיצִים כְּבֵיצֵי זָכָר אוֹ שֶׁלֹּא יֵעָשֶׂה בָּהֶן זֶרַע כְּלָל אוֹ שֶׁאֵין הַזֶּרַע הַהוּא נִקְפָּא וְלֹא עוֹשֶׂה דָּבָר בָּעֻבָּר, אֲבָל אָמְרָם "מַזְרַעַת" עַל דַּם הָרֶחֶם שֶׁיִּתְאַסֵּף בִּשְׁעַת גְּמַר בִּיאָה בָּאֵם וּמִתְאַחֵז בְּזֶרַע הַזָּכָר, כִּי לְדַעְתָּם הַוָּלָד נוֹצַר מִדַּם הַנְּקֵבָה וּמִלֹּבֶן הָאִישׁ וְלִשְׁנֵיהֶם יִקְרְאוּ זֶרַע. וְכָךְ אָמְרוּ שם, שְׁלֹשָׁה שֻׁתָּפִין יֵשׁ בּוֹ בָּאָדָם, אִישׁ מַזְרִיעַ בּוֹ לֹבֶן שֶׁמִּמֶּנּוּ גִּידִים וַעֲצָמוֹת וְלֹבֶן שֶׁבָּעַיִן, אִשָּׁה מַזְרַעַת אֹדֶם שֶׁמִּמֶּנּוּ עוֹר וּבָשָׂר וָדָם וְשֵׂעָר וְשָׁחוֹר שֶׁבָּעַיִן. וְגַם דַּעַת הָרוֹפְאִים בַּיְּצִירָה כָּךְ הִיא. וְעַל דַּעַת פִילוֹסוֹפֵי הַיְּוָנִים כָּל גּוּף הָעֻבָּר מִדַּם הָאִשָּׁה, אֵין בּוֹ לָאִישׁ אֶלָּא הַכֹּחַ הַיָּדוּעַ בִּלְשׁוֹנָם הִיּוּלִי, שֶׁהוּא נוֹתֵן צוּרָה בַּחֹמֶר, כִּי אֵין בֵּין בֵּיצַת הַתַּרְנְגֹלֶת הַבָּאָה מִן הַזָּכָר לְנוֹלֶדֶת מִן הַמִּתְפַּלֶּשֶׁת בֶּעָפָר שׁוּם הֶפְרֵשׁ, וְזוֹ תְּגַדֵּל אֶפְרוֹחַ וְזוֹ לֹא תִזָּרַע וְלֹא תַצְמִחַ בְּהִמָּנַע מִמֶּנָּה הַחֹם הַיְּסוֹדִי שֶׁהוּא לָהּ הִיּוּלִי. וְאִם כֵּן יִהְיֶה מִלַּת "תַּזְרִיעַ" כְּמוֹ "זֵרוּעֶיהָ תַצְמִיחַ" ישעיהו סא יא. וְכֵן אָמַר אוּנְקְלוֹס תרגום אונקלוס על ויקרא י"ב:ב' "אֲרֵי תְעַדֵּי":

14 ביאור שטיינזלץ פתח ↗

אמר ההוא סבא זקן, חכם אחד לר' אמי: אסברא אסביר לך את טעמא טעם דבריו אלה של ר' יוחנן, שכן אמר קרא בדין טומאת לידה: "אשה כי תזריע וילדה זכר וטמאה שבעת ימים כימי נדת דוותה תטמא" ויקרא יב, ב — אפילו לא ילדה אלא כעין שהזריעה, שהיה הולד שנמחה כזרע בלבד — טמאה לידה.

14 נועם ירושלמי על נזיר פתח ↗

ע"כ נראה לי דהני תרי שאילות לא הי' אלא באהלות אבל לא במתניתין דנזיר דהכא ליכא לתרוצי בנפל דטומאת נפלים אינה תורה להיות הנזיר מגלח עליהן וע"ז אומר ועוד מן הדא דר' יוחנן פי' ואף שמטמאים טומאת לידה אעפ"כ אין טומאתן טומאת מת מן התורה להיות נזיר מגלח עליהן וע"ז אומר ועוד מן הדא דר' יוחנן פי' דאמר בירושלמי פ"ג דנדה ה"ד דר' שמעון היא דר"ש אומר נימק הולד עד שלא יצא א"ר יוחנן מודה ר"ש שהוא מוציא את אמו ימי לידה וא"כ מדאמר ר' יוחנן דאף ר"ש מודה דלענין טומאת לידה הוי ולד אבל לענין טומאת אוהל לא הוי ולד אם נימק וע"כ היה אומר דטומאת נפלים לטמא באוהל אינו תורה וכמו דאיתא בש"ס דילן בנדה ד' כ"ז א"ר אמי א"ר יוחנן ומודה ר"ש שאמו טמאה לידה ופירש"י ומודה ר"ש במתניתין בשלי' אע"ג שהבית טהור אמו טמיאה לידה כו' וע"ז אומר במה שהוא מושיב את אמו ימי טוהר הדא אמרה שהנפלים תורה והא דאינו מטמא באוהל היינו משום ביטול ברוב ובירושלמי שם אמר ר' יוחנן מודה ר"ש שהיא מוציא את ימי לידה ומעתה יהא הבית טמא א"ר בון תיפתר שיצאת שהוא נמוק והפ"מ פי' משום דטמאה לידה כמו דאיתא בנדה ד' כ"ז דאעפ"י שלא ילדה אלא כעין שהזריעה אמו טמאה לידה ואיפשר לומר דהתם הטעם הוא משום ביטול ברוב אבל אעפ"כ טומאת נפלים הוי מן התורה וא"כ זה הקושי' והתשובה שהשיב הוא ג"כ על מתניתין דנזיר וע"כ לא השיבו כמו שמתרץ בש"ס דילן ד' נ' רבא אמר לא נצרכה אלא לרוב בנינו ולרוב מנינו שאין בהם רוב עצמות דזה לא יתיישב על מתניתין דהא לפי שיטת הירושלמי לקמן ה"ג אין הנזיר מגלח אף שמטמאין באוהל:

15 ביאור שטיינזלץ פתח ↗

ה ועוד בדין הולד הנימוח לענין טומאת אוהל, ריש לקיש אמר: השפיר העובר הנתון במי השפיר שטרפוהו שטלטלוהו בחוזקה ומחוהו במימיו שנמחקה צורתו, והרי הוא כמי שאינו קיים עוד, ואינו מטמא באוהל. אמר

15 ריטב"א פתח ↗

אר״ל שפיר שנטרפו מימיו נעשה כמת שנתבלבל צורתו הלשון הזה נר׳ דאלו מת שנתבלבל צורתו הכל מודים שהוא טהור וק׳ דא״כ מאי הוא דקאמר ליה ר׳ יוחנן מת שנתבלבל צורתו מנ״ל ותו הא לק׳ בעפר שרופין איכא רבנן דמטהרין וליכא למימר דהתם בשיעורא פליגי רבנן לומר שצריך יותר מרובע ולא משמע הכי לישנא דקתני וחכמים מטהרין ולפי נסח׳ דרש״י ז״ל לקמן בסמוך ר׳ יוחנן דאמר כר׳ אלעזר ומ״מ אדמותיב ליה ר׳ יוחנן מהא דהכא ליסייעיה מההיא דהתם דקיימי רבנן כוותיה ומה שנ׳ יותר נכון בזה לפי סוגיית ההלכה דהכל מודים במת שנתבלבלה צורתו טהור לדברי חכמים מיהת וכן הקבלה ביד כלם ובפי׳ בלבול צורה זו פליגי ור״ל סבר דכל מת שנכתת הרבה עד שאינו ניכר בו תוכן צורת גוף כלל ומשונה מגוף אדם כלל אעפ״י שעיקר חומר שלו קיים ועדיין הוא לח הוא כעץ בעלמא ושוב אינו מטמא באהל ואפי׳ כלו כאן שלם והיינו דקאמר דגם שפיר זה שנטרפו מימיו כבצים הטרופות בקערה עד שאינו ניכר שהיה זה מברית ולד כלל נעשה כמת שנתבלבלה צורתו ור׳ יוחנן פליגי בהא דמשום בלבול צורה בזה אינו טהור לשום אדם ואפי׳ לרבנן דפליגי עליה דר׳ אלעזר דע״כ לא מטהרי רבנן אלא באפר שרופין והיינו דא״ל לר״ל מנ״ל דמת שנתבלבלה צורתו טהור עד שאתה מדמה שפיר שנטרפה דהא ודאי לא מייתית ליה מההיא דעפר שרופין ואפי׳ לרבנן דהא נטרפו מימיו לא דמי לההיא ומדבריך ניכר שאתה דן אותה מיהת דמת שנשרף ושלדו קיימת טמא דדייקת מינה הא אין שלדו קיימת טהור ואתה סבור דכל שנטרפו מימיו וכיוצא בו היינו שאין שלדו קיימת ומי׳ אפי׳ לפי פירושך זה אדדייקת הכי לקולא דוק לחומרא דנקט שלדו קיימת משום דבהכי חשיב מת גמור גדול כמטהר פתחים קטנים שאין בהם ד׳ טפחים ואלו לא היה שלדו קיימת היה נדון כחתיכת מת שמטמא אפי׳ פתחים קטנים בטפח כשסוף הטומאה לצאת משם כדאיתא באהלות ושתיק ר״ל ולא מצא תשובה והתלמוד בא לברר טעמו של ר׳ יוחנן ולכך הביא דברי רבינא ורב אשי דמוכח מנייהו דאפי׳ רבנן לא מטהרי כי הא דר״ל והיינו דאמר א״ל רבינו לרב אשי ר׳ יוחנן דאמר כמאן גרסת הספרים הישנים דאמר כרבנן ופי׳ אפי׳ כרבנן אבל רשי׳ גורס דאמר כר״א וק׳ היכא שביק רבנן ואמר כר״א דשמותי הוא ונראה שאף לגרסא זו ה״פ דר׳ יוחנן מאי דאמר לעיל ודאי מתניתא דלעיל ודאי מתניתא דלעיל משיטת ר״א למד כן וכטעם שלו אמרה דכי היכי דלדידיה אפי׳ שריפתו אינו מוציאו מתורת מת כך בלבול צורתו אינו מוציאו מתורת מת לרבנן שא״א שיהיה כל ההרחקה הזאת בין ר״א ורבנן אלא ודאי דדוקא נקט תנא עפר שרופין גם לרבנן ולא משום כחו דר״א בלחוד והלכתא כר׳ יוחנן דרבי׳ דר״ל דה״ד מת שנשרף ושלדו קיימת הכי ריהטא.

15 תוספות על בכורות פתח ↗

אלא אדרבי אליעזר בן יעקב כו' - ואם תאמר הא מיפלג פליגי רבנן דרבי שמעון דשיליא דלעיל ואין לומר דדלמא רב סבר כריש לקיש דמפרש טעמא בפרק המפלת נדה כז: משום דנתבלבלה צורתו דכל שכן דקשה טפי דאי טעמא דבלבול צורה אלמא לרבי שמעון לא בטל ברוב ויש לומר דדלמא ר"ש סבר כמאן דאמר טומאה חמורה עד לגר דלדידיה לא צרכינן לטעמא דביטול ברוב וכמו שפירש' לעיל דכל טומאת נבילה קרי טומאה חמורה אפי' טומאת מגע אי נמי לא חשיב פלוגתא כיון דלא נחלקו עליו בהדיא באותו דבר עצמו:

נדה כ״ז ע״א » « נדה כ״ח ע״א